Surviving the Moderna

מודי בן ש"ך, 56, בהחלט יכול להיות מרוצה. הוא עוזב בימים אלה את כס מנכ"ל פז עם חבילת מניות בשווי מאות מיליוני שקלים, ולפחות עד לאחרונה שמו נקשר במועמדות למנכ"ל חברת החשמל. העובדה שבן ש"ך הורשע בפלילים על פי הודאתו בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים, ושפזגז, תחת ניהולו, השתתפה בקרטל הגז, אינה פוגמת בשמחה. נהפוך הוא: ההליך הפלילי הסתיים בקול ענות חלושה, ומי שצריך לדעת יודע – מנכ"ל שמסוגל לסדר לבעלי החברה שקט ורווחים על-תחרותיים - ערכו לא יסולא בפז.

אחת הטעויות הנפוצות בציבור היא כי משכורות והטבות מנופחות לבכירים במגזר הציבורי הן עניינו ובאות על חשבונו, בשעה שחגיגות השכר והסכומים האסטרונומיים המשולמים בסקטור הפרטי הן עניינם של בעלי החברות. בפועל, במקרים רבים, גם במגזר הפרטי חגיגת הרווחים של הבעלים וחגיגת השכר של המנכ"לים – קשורות, ושתיהן על חשבון הציבור.

במקרה של קרטל הגז, על פי כתבי האישום המקוריים שהוגשו ב- 2004, ארבע החברות המובילות בענף, פזגז, אמישרגז, סופרגז ודורגז, השולטות בלמעלה מ-90% מהשוק, תיאמו ביניהן במשך כמה שנים חלוקה של השוק על לקוחותיו, חילקו ביניהן לקוחות חדשים לפי נתח השוק הקיים של כל חברה, וניסו להכניס להסדר חברות חדשות נוספות. לפי תחשיבים שונים היעדר התחרות הביא לגביית יתר של מאות מיליוני שקלים בשנה מהציבור. לפי תחשיבים אלה, פזגז, תחת הנהלתו של בן ש"ך, "גבתה ביתר" מהציבור לפחות מאה מיליון שקל בשנה, הכול הודות ל"חכמת הכפיים" שלו ושל מנהלי העסקים האחרים בחברה.

אל מול סכומי העתק הללו, במאי השנה הגיעה הרשות להגבלים עסקיים להסדר טיעון עם פזגז, לפיו תשלם החברה קנס של כ-4 מיליון שקלים, ובן ש"ך ישלם קנס של מיליון ורבע שקלים, וירצה שבועיים עבודות שירות. היום פורסם כי אמישראגז ומנהליה יחתמו על הסדר דומה.

בחקירת קרטל הגז, שנפתחה לפני כעשור, עסקו עשרות חוקרים, נחקרו מאות עדים ובתיק החקירה אלפי מסמכים. דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, תיאר את התיק כאחת ממקרי הקרטל החמורים שנחקרו בישראל עד היום, ואף על פי כן, בשיחה אתמול, אינו מאוכזב מההסדרים: "יש חשיבות לכך שסוף סוף, אחרי שנים רבות, הופרכה הטענה שמרבים לחזור עליה, שאין קרטל בשוק הזה. סוף סוף יש כאן הודאה של החברות, שהן יצרו הסדר כובל". עם זאת, לדבריו, הקנס שהוטל על החברות נמוך מהסטנדרט שנקבע בארה"ב, של 10% מהמחזור.

ספק רב אם הקנסות שנקבעו בהסדרי הטיעון עליהם חותמת הרשות כיום, תחת הממונה רונית קן, מכסים אפילו את העלות שהציבור שילם על הוצאות החקירה והשכר של עובדיה. אך בכך לא מסתכמת חומרת ההסדר. על פי כתבי האישום המתוקנים, היקף העבירות שנעברו על ידי החברות מצומצם ביותר, ומצמצם באופן משמעותי את האפשרות של הגשת תביעות ייצוגיות בגינן (תביעה כזו הוגשה ב-2003 על ידי עו"ד יהודה רסלר), כלי שאמור לסייע באכיפה, ליצור הרתעה ולאפשר לציבור לקבל בחזרה את הכסף שנלקח ממנו.

אין ספק שעל פי קני המידה שקובעים עונשים אלו – משתלם ליצור קרטל, גם לחברה וגם למנהליה, בין אם הקרטל יתגלה ברבות הימים, וקל וחומר אם לא יתגלה. למעשה, מנהל שאינו חותר לעבור על החוק ולכונן שוק בלתי תחרותי אינו ממלא את חובתו לשולחיו, בעלי השליטה. עוד יותר משתלם לפעול בתיאום בלי לדבר על כך – להעלות מחירים במקביל, להימנע מיוזמות מיותרות, לא לטלטל את הסירה ולא לריב על נתחי שוק קיימים – כך הסיכוי להרשעה אפסי. כל מה שצריך כדי שהחגיגה תימשך זה שהממונה על ההגבלים העסקיים יהיה אנמי, ושבהנהלות ובדירקטוריונים ישבו החבר'ה הטובים, כמו מודי בן ש"ך.

חוב

1.

התחושה הראשונה תהיה חוסר אונים. בלבול, על סדרי עולם שהתהפכו. כאילו קבוצה שלמה של חוקי טבע חדלה מפעולתה. אין גרוויטציה – ונוזלים מבעבעים לחלל האוויר ומטנפים כל מה שבא עמם במגע. הקול הפסיק להדהד בטווח האוויר - ופיות של אנשים צורחים צועקים וגועים באלם.

מתי בדיוק הבנת שמיקו נעלם עם הכסף, אתה לא יכול להיזכר. כמו אחרי כל מכה, הייתם אמורים להיפגש במסעדה של היווני ביום השבת שאחרי. אבל השעות חלפו, והוא לא הגיע. בשתיים אחר חצות, שקוע בעצמך וספוג אוּזו, אתה מבקש חשבון, וגורר את אליסה אתך החוצה. "מה קרה מאמי? למה אתה ככה כועס? עשיתי משהו לא בסדר?" אליסה שואלת. "לא מותק, את עשר" אתה עונה לה. דו"ח מבצבץ על המגב של האאודי השחורה שהחנית לפני שעות על המדרכה. אתה מועך אותו ונכנס לאוטו. פקח מטומטם. בשביל מה יש לך תו נכה? כולם התחרפנו. האוטו יורד לכביש ומתחיל לגלוש על האספלט העירוני הדהוי. אליסה מחפשת תחנה. "די די, עזבי את זה עכשיו", בחורה זהב, רק מה, לפעמים קצת מעצבנת. אתה לוחץ SEND בפעם העשירית הערב, ללא כל ציפיות. "הלו" הקול בקצה השני של הקו יציב ומתוח. האישון מצטמצם. תחושות של הקלה כעס וחשד מפעמים בך בעת ובעונה אחת. "איפה אתה. חיכיתי לך אצל היווני". "ואללה, מצטער אחי. היו לי פה בלאגנים, שחבל לך על הזמן. לא יכולתי לבוא". שתיקה על הקו. הוא לא מפרט. פתאום אתה שונא את הקול המאנפף שלו. "הכסף אצלך?" אתה שואל. הבלאגנים שלו לא מעניינים אותך. "כן, אחי, אל תדאג. שבת הבאה כרגיל, אני אהיה שם". אבל גם בשבת הבאה הוא לא היה. ולא בזו שאחריה.

2.

הזמן שוחק את כל הדברים. פירות מבאישים ונרקבים ומתייבשים ומתפוררים. רוח שורקת במדבריות, סוחפת אתה גרגרי חול שהתפוררו ומפוררת בהם סלעים אחרים שבתורם הופכים לחול, ודחלילים אנושיים שפעם עטו בשר ורדרד נגרסים לכדי שלדים גרומים, שפתאום מתנהלים בכבדות איומה, רק מחפשים לנוח.

בעולם תקין היית עכשיו מעביר את החוב לגבייה, ואחרי שלושה חודשים מקבל צ'ק בדואר, בצירוף איחולים: "תודה שבחרת בשלטון החוק". בעולם ההפוך, האפשרויות הרבה פחות מלבבות. לכאורה, אלימות היא תמיד פיתרון, אפשר למצוא את מיקו ולפרק לו את הצורה עד שהכסף ינשור ממנו. כי הרי ברור שהוא מסתיר אותו איפשהו – או בבניין הדירות המסריח שלו שעובר שיפוצים כבר שנתיים בדרום העיר, איפה שהוא מחזיק את הזונות שלו, או באחד ממקומות המסתור האחרים - המוכרים לך היטב.

אתה יושב על המיטה בגופיה כבר-לא-כל-כך-לבנה, מסתכל בבואת הדג המרוחה שלך, שמשתקפת בגוון זהוב מכדורי ההולופוינט שאתה מחזיק במגירה יחד עם האקדח הצ'כי הישן. נו באמת. מה זה השטויות האלה. אתה בן ארבעים וחמש, יש לך כרס קטנה. איש עסקים מכובד. אף פעם לא היית אלים. חוץ מזה, כל כך הרבה דברים עלולים להשתבש. מישהו עלול להיפגע, מישהו עלול להיכנס לכלא להרבה מאוד זמן. אתה דוחף את הכדור חזרה למחסנית וטורק את המגירה. זה מעייף אותך רק לחשוב על זה. כל הסיפור הזה מעייף אותך למוות.

"מאמי, תביא לי בבקשה נייר טואלט, נגמר לי". אתה מקים את עצמך מהמיטה לכיוון המרפסת, לתפוס את אור הדמדומים של השבת היוצאת על הטיילת. עוד אפשרות היא ללכת למורגנשטרן. מורגנשטרן כבר ידאג שמיקו ישלם את מה שהוא חייב. ויגזור לו קופון נאה. אתה מתעב את מורגנשטרן החלאה. בגלל אנשים כמוהו העסקים נראים היום כמו שהם נראים. בערך בן גילך, מורגנשטרן התחיל כבר לפני עשר שנים לשחד שוטרים ו'לקנות' אנשים אל מחוץ לעסק, תוך שילוב אפקטיבי מאוד של הבטחות ואיומים. ואת מה שנשאר דרס מכוח הגודל העצום שלו. בודדים נשארו עצמאים בעסק. מתקיימים ממכה למכה, ממציאים כל פעם את הגלגל מחדש, לא ישנים טוב בלילה.

אפשר כמובן לוותר על כל העסק, אבל זאת תהיה מכת מוות. השמועות מתפשטות כמו אש בשדה קוצים, והפגנת חולשה בקנה מידה כזה היא איתות ברור על סוף הדרך. תוך זמן קצר מאוד מישהו שיעשה טעות יישב בחקירה ויפליל אותך כדי לסגור עסקה ולהציל את עורו. ממילא אתה גמור. חוצמזה, היית מושקע במכה האחרונה עד התחתונים, ואתה גם ככה מאחר לכסות את ההלוואה. אם לא תעשה משהו אתה יודע שבתחילת השבוע הבא כבר יבואו אליך הביתה לגבות.

זוהר השמש נעלם והעולם מאפיר. הזמן הקצר שבין האדמומיות המנחמת של השקיעה לבין החשיכה ומנורות הלילה הגואלות הוא זמן רע, מעציב ומפחיד. כאילו היום מת, אבל רוחו עדיין מסתובבת על פני האדמה, נאחזת בשמיים, מסרבת לרדת שאולה. והשאול, שרוצה את ליטרת הבשר שלו, כמו פותח צוהר מקפיא אל העולם, ובסערה אלקטרומגנטית שותה את כל החיוניות שהוא מצליח לתפוס ברחובות, ורק עכבישים, עכברושים וחיפושיות שחורות ומבריקות מתרוצצים חופשי ומרגישים בנוח.

הטלוויזיה דולקת בסלון, ואתה שומע את אליסה צוחקת, שידורים חוזרים של ארץ נהדרת. הלב שלך נחמץ. אתה מחליט ללכת למורגנשטרן. זאת החלטה קשה, אבל אין ברירה. אתה תמחל על כבודך, והוא יביט מדושן עונג איך אתה מתייסר ויגרום לך להתרפס עוד יותר. "אני אחזור עוד מעט מותק", אתה זורק לה, ויורד למטה ונכנס לאוטו.

3.

הקופים מחוץ לאחוזה של מורגנשטרן מסמנים לך לחנות ולהשאיר את המפתח. בודקים שאתה לא חמוש. אחד מהם מצביע אל שפת הבריכה המרוחקת, שמאירה את החצר באור כחלחל. אתה מתחיל לחצות את המדשאה העצומה, הדשא הקטיפתי בולע את צעדיך ומכביד עליהם. מורגנשטרן לא לבד, חוץ מהגורילה החביב עליו יושבים אתו נחמיה בונדי, ראש אגף החקירות, ואהרון הלוי, ראש העיר לשעבר. כולם בבגדי ים רטובים, צעירות בביקיני מקרקרות סביבם ועליהם. הוא אפילו יותר חזק ממה שתיארת לעצמך, אתה חושב לעצמך בשקט. הוא יפתור את הבעיות שלך עם מיקו בלי בעיות בכלל, גם אם יהיה לזה מחיר. אין שום פסול בלחבור לכוח. זה הכל רק ביזנס, אתה מנסה לשכנע את עצמך. עוד אתה מתקרב ואורחיו האחרים של מורגנשטרן קמים ונעלמים בסלון, הבחורות איתם. הגורילה מסמן לך לשבת בכיסא הפנוי. מורגנשטרן סוקר אותך. "אני יודע למה אתה פה", הוא מקדים אותך, "ואני אומר לך את זה ברוח טובה - השותף הטמבל שלך דפק לך ברז". אתה מופתע. מאיפה שמורגנשטרן הגדול ידע על היעלמותו של מיקו? "אל תתפלא. קודם אני יודע כל מה שקורה בעיר הזאת. אבל חוצמזה, מיקו היה אצלי היום. מופתע?" אתה מופתע. "אני לא יודע מה הוא אמר לך, אבל החרא הקטן סידר אותי, ומתחמק ממני כבר שבועיים. אני לא רוצה בלאגנים, אבל הוא חייב לי כסף", אתה מציג את העניין. "ואתה בא אלי, כי...?" מורגנשטרן מטה את ראשו המגודל לצד, במניירה מופרזת של אי הבנה מעושה. טוב כל הפוזה הייתה צפויה. "אני בא אליך כי אתה היחיד כאן שיכול לסדר את העניינים ולעשות צדק. אתה היחיד שגם מבין מה זה צדק וגם יש לו מספיק כוח למנוע בלאגנים", אתה מתרפס. מורגנשטרן מדליק סיגריה בהנאה גלויה.

הלחות סביב הבריכה בלתי נסבלת. כתמי זעה מופיעים על החולצה המכופתרת שלך, ואתה מרגיש מחנק. מתחשק לך להתקלף מהבגדים ואז מהעור ומהבשר ולצלול, שלד נטול ריאות, נטול תודעה וזיכרון, לתוך המים הקרירים. להתנחל על הפינה בקרקעית, להיות לנצח דקורציה מקאברית בבריכה של מורגנשטרן.

אתה כבר לא רוצה כלום. "אני רק רוצה שהצדק ייעשה והדברים יחזרו להיות כמו שהיו", אתה שומע את עצמך אומר בשקט. מורגנשטרן נאנח. "תראה, אתה יודע שתמיד חיבבתי אותך. כמה זמן אנחנו מכירים – שנים. כמה פעמים הצעתי לך לקנות את העסק שלך. תמיד הפנית אלי את הגב, כאילו אני איזה חתיכת חלאה. ועכשיו אתה בא אלי כדי שאני אסדר את העניינים בינך לבין מיקו?" אתה מרגיש בחילה. "אני אשלם כמה שזה יעלה, זה לא..." ההבעה על פניו של מורגנשטרן משתנה בפתאומיות: "חתיכת אפס! אתה חושב שאני צריך את הכסף המטופש שלך? תסתכל מסביב, נראה לך שאכפת לי?" הוא פונה לגורילה: "נראה לך שאכפת לי?" הדופק מתחיל להלום ברקות שלך. הוא שוב מסתובב אליך: "אתה רוצה לדעת לאן מיקו נעלם? אני אספר לך. נפל עליו מזל משמיים, על השותף האידיוט שלך, לא ברור איך, והוא מינף את כל הכסף שהיה לו להזדמנות שנפלה עליו, והוא הולך לעשות מכה של החיים. וזה כנראה לא חד פעמי, המקור הזה שלו, ואתה יודע מה? החבר'ה שלי בודקים את העניין, ואם זה אמיתי – אני כנראה הולך להציע לו שותפות בפרויקט הזה. ומה לדעתך הוא יגיד? אידיוט אידיוט, אבל כנראה יש לו יותר שכל ממך. אז מה תעשה? הא? לא תוכל לגעת בו, בשותף החדש שלי. וזהו זה -  הזדיינת!", הוא נוחר בבוז. אתה קם מהמקום, הגורילה קופץ אליך, רגיש לתנועות פתאומיות, תופס אותך בצווארון. אתה שומע את קולו של מורגנשטרן מאחוריו "תמכור לי את העסק שלך עכשיו, ואני אעשה לך ג'סטה, אני אסגור לך את החובות, תוכל לקחת את השרמוטה הקטנה שלך ולהתחפף מהעיר, סדר לך איזו דירה באילת, תפרוש בכבוד". "בן זונה! אני משתין עליך" אתה לא מאמין שאמרת את זה בקול רם. "כלומר, התכוונתי..." הפיצוץ מהגורילה לא מאחר לבוא. ועוד אחד. חושך בעיניים. בשארית ההכרה שנותרה לך אתה רואה את מורגנשטרן עוטה חלוק ומתרחק לכיוון הבית.

4.

אתה מתעורר הלום כאב, לחי מפעמת על מכסה המנוע הקר והרטוב שמשקף את שמי הלילה האפלים והריקים. כתמי העפר וטיפות הדם על הבגדים מעידים על כך שהגורילות גררו אותך אחרי ה'טיפול', בלי הרבה גינונים, וזרקו אותך על האוטו. אתה זז לאט. הכל כואב. תנועה חפוזה מדי של הראש והעולם נהיה כמו קרוסלה, הדקלים ברחובות שכונת היוקרה, מחוץ לחומות הלבנות, מפזזים כמו במחול סופי עתיק, כולם בטראנס, ורק לך יש בחילה. גם בתוך האוטו הכל מסתובב, וגם המכוניות במסלול ממול נוסעות מוזר. בתא כפפות יש בקבוקון ערק קטן שאתה שומר לערבים על הצוק מול הים עם הבחורות, או עם אליסה. אליסה. אתה מבין שהכל נגמר. אין לך מה לחזור הביתה. העולם, כמו שהכרת אותו, נגמר זה עתה, ורק שייריו מסתובבים סביבך, כמו מערבולת של מים עצומים מסתחררים, מתנקזים לבור אינסופי במצולות.

לגימות העראק והרוח מחלון המכונית מפיגות לאט לאט את הסחרחורת ואתה סוחט עוד קצת את דוושת הגז, עוקף מימין ומשמאל. ה'טורים' של האאודי מנגנים תזמורת עם הדופק ההולם בלסת, בלחי וברקה, מתנות ממורגנשטרן. האוטו נוסע דרומה, בכביש המהיר. אתה תהרוג את מיקו הלילה, או שתמות, ולא ממש אכפת לך איזה מהשניים יקרה. אתה תהרוג את מיקו או שתמות.

יד ימין מגששת על המכשור האלקטרוני העדין, מוצאת את הנייד בדיבורית. מחייג. "הי מאמי, איפה אתה?" הקול של אליסה עליז מהצד השני של הקו. אתה מדמיין אותה, יושבת בתחתונים וגופייה מול הטלוויזיה, זוללת גלידה וצופה בתוכניות האהובות עליה. גופה החם, מזגה האופטימי ומחוסר הדאגות.

"אליסה", אתה אומר.

"כן?" עכשיו היא נשמעת מודאגת.

"הייתי קודם אצל מורגנשטרן" הקול שלך אומר, אתה נשמע לעצמך מתוח במקצת, ומתקן את האינטונציה. "סידרתי הכל. הוא מייד הבין את הסיפור, איזה כלב מיקו יצא".

"איזה יופי, אני כל כך שמחה. מיקו באמת היה לא בסדר. אז הוא ידאג לטפל, שמיקו, הוא ישלם מה שהוא חייב?".

"כן מאמי, כן".

"יופי. אז אתה בא הביתה?".

"עוד לא". אתה עונה. "אני נוסע שם לבניין של מיקו, בשפירא, לסגור את הסיפור". אליסה שותקת, דרוכה. "אל תדאגי, זה לא ייקח הרבה זמן".

"טוב". היא אומרת, מפקפקת.

"אליסה, תשמעי, את זוכרת את הקוד של הכספת, נכון?"

"כן" היא נשמעת מתוחה.

"יופי, אז תראי – הכל בסדר, אבל רק ליתר ביטחון, אם קורה משהו ואני מתעכב, אני רוצה שתתחפפי מהדירה, תקחי לך חצי ממה שיש שם, ואת החצי השני תעבירי לאמא שלי, לחשבון שלה".

"ט-טוב" היא עונה.

"יאללה מותק, אני אבוא הביתה עוד מעט". END.

אתה חונה בקרן הרחוב האפל של השכונה המלוכלכת, מביט בשוויון נפש יעיל בבניין ממול, עוקב אחר אורות שנדלקים וכבים, בוחן את צלליות האנשים, מנסה להבין את מבנה הזירה. הלילה פועם בחוזקה על התודעה שמתוחה כמו עור תוף ענק על פני ההוויה - עמום ופרימיטיבי. דום דום דום תיפוף קמאי, שמכתיב את קצב כל החיים באשר הם. כמו בהילוך מהיר גלים של לקוחות זכרים מגיעים לבניין לפרוק את תאוותם הבלתי נשלטת, ועוזבים בהיחבא, עלובים בעיני עצמם. הבניין כולו זוהר במין חום אדמדם הנוצר מאנרגיית החיים הרבה שנפרקת בתוכו. מיקו בדירה שלו בקומה השנייה. ראית אותו יוצא לחלון תוך שיחה בנייד. מתווכח ומנופף בידיו בכעס כלפי איזה נמען בלתי נוכח. בחורות מסתובבות בבניין, עובדות, מפטפטות, רבות ומשלימות. והתוף פועם. דום דום דום.

אתה יוצא ופותח את תא המטען, מוציא ממנו לום ברזל כבד ומעוקל. כלי פריצה שימושי עם פוטנציאל לרוצץ גולגלות. צפצוף נעילה, ואתה בדרכך אל הקיר הצדדי של הבניין, המואר פחות, עטור הפיגומים. שתי שניות ואתה על הפיגום הראשון. אתה זורק את הנשק המאולתר אל הפיגום השני, אבל הוא לא נוחת טוב ונופל ברעש בחזרה למטה. אתה מנסה שוב. מתנשף. יופי. עכשיו צריך לטפס איכשהו. אתה נתפס בידיך על הפיגום הגבוה ומנסה להעלות את עצמך למעלה. אתה יותר כבד ממה שזכרת. או שזרועותיך התדלדלו. במאמץ אדיר אתה מעביר רגל ודוחף. מסתכל מסביב. אף אחד לא שם לב. פעימות התוף מתחזקות ומאיצות, כמו אל קדמון נוקם ונוטר, שמצפה לקורבן אדם, וחש כי הוא מתקרב ובא. אתה מתקרב לחלון שבו ראית את מיקו, נצמד לקיר. הוא עדיין צורח בטלפון, אתה לא מצליח לגמרי להבין, הוא מדבר עם המקור החדש שלו על העסקה הגדולה. זה הגרוזיני מתל מונד. הסוחר החדש ב'שכונה'. המשלוח מחכה בתא בתחנה המרכזית, אבל לא הועבר כל הכסף שהובטח לשוטרים. "אתה תשלם" לא, מיקו מתעצבן "הוא איש שלך, קודם אתה תשלם" וחוזר חלילה.  

הקול שלו מעצבן אותך עוד יותר. ספקות, אם היו, נעלמים. העבר, העתיד, אליסה, מורגנשטרן, ההיגיון, הפחד, והתקווה – כולם נעלמים. אפילו השנאה נעלמת. קיום שמתמצה בתכלית אחת. להרוג את מיקו או למות. למה? ככה. ככה. דום דום דום.

5.

אתה מחכה לרגע שמיקו ידבר בטלפון כשגבו לחלון, כי תהיה לך רק הזדמנות אחת. אפילו בבניין שלו, מיקו לא זז לשום מקום בלי הגלוק 19 שלו, אותו הוא שומר בכשירות ירי עליונה, משומן ומאופס, דרוך ולא נצור. אתה שומע את הדלת נפתחת, ונסגרת. מישהי, כנראה אחת הבחורות שלו, נכנסת לבקש משהו. אתה מחכה שהיא תצא. הם מתחילים להתווכח, הוא צועק גם עליה. היא עונה בשקט, אבל בעיקשות. "לכי מפה, לפני שאני אוציא אותך מכאן בשקית". הבחורה בפנים אומרת משהו, מסרבת, מפוחדת אך נחושה. קול של אקדח נדרך. לפתע הקול נשמע מוכר. אתה מקרב את פניך, מציץ פנימה ולעיניך נגלה מראה שמהמם אותך לרגע ארוך. אליסה, עומדת שם, בגבה לדלת, בחצאית וגופייה לבנות, ספורטיביות, שיערה אסוף בקוקו ענייני, תיק צד קטן פתוח, שתי ידיה מאזנות את האקדח הצ'כי השחור שלך מול פניו של מיקו, חזהּ הקטן עולה ויורד בהתרגשות. מיקו בגבו אליך, מלגלג, מכוון אליה את אקדחו שלו, קל, כסוף ומבריק, כמו צעצוע יוקרתי. בלי לחשוב תוך שבריר שנייה אתה מנתר פנימה, מרים את מוט הברזל הכבד. כמו בהילוך איטי פונים מבטיהם אליך, מופתעים. אצבעה הרועדת של אליסה משחררת נקירה, אך האקדח נותר דומם. בתגובה סוחט מיקו באופן מוכני את ההדק, רעם ירייה, ונתז אדום מלכלך את חולצתה הצחורה של אליסה, היא נופלת באלם. מיקו אף אינו טורח להביט לכיוונה, ומסובב במהירות את  האקדח אליך. לפני שהאקדח משלים את פנייתו אתה מנחית בפראות את לום הברזל בפניו, והאקדח יורה שוב, הקליע ננעץ בקיר. הוא משתופף וכורע מעצמת המכה, אתה סוגר אליו מרחק ומנחית את המוט שוב ושוב בפניו, מתנשף, בלי לומר מילה, על ראשו, ועל ידיו המנסות לגונן על עצמו. בסוף נשמע צליל ריסוק, והוא מפסיק לזוז. לרגע קצר אתה שבע רצון, נוהם בקול שאינו קולך.

התיפוף פוסק, דממה. דם נשפך, כל החדר מוצף. חיים נלקחו, העולם יכול להמשיך לסוב על צירו. אתה ניגש לאליסה ורוכן אליה, גופה האתלטי מכווץ, מתבוסס בשלולית דמה. היא מסתכלת עליך, מחייכת, דם בזווית פיה. "אליסה", אתה אומר לה, ולא מוצא עוד משהו להגיד. "מאמי שלי...הראנו לו מה זה, הא?" היא משתעלת בכאב. "כן, הראנו לו מה זה". אתה לא מבין למה היא באה הנה. למה. למה. למה. "אף אחד לא יעיז להתעסק איתנו יותר, הא?" היא אומרת בגאווה. "אנחנו אחלה צוות". "הכי טוב". אחלה צוות. אף אחד לא יתעסק אתנו יותר. את לא תהי יותר עוד דקה  וחצי, ואני, אני אמשיך לא להיות גם אחר כך. עיניה מזדגגות וראשה נשמט. אתה שם את הלום בידיה, לוקח את הצ'כי ותוחב אותו למכנסיים. לוקח את התיק שלה, את הנייד של מיקו, ויוצא החוצה אל הרחוב החשוך, דמעות חונקות את גרונך, לא מצליחות למצוא את דרכן החוצה.

6.

איכשהו, ללא כל צדק וללא היגיון, הסדר שב על כנו. ציפורים מצייצות, שמש חמימה בוהקת על המים ומצמיחה את הירוק השופע מסביב. האדמה, רוויה דשן של גופות מתות הנחות על משכבן, ללא הסבר אך גם ללא טינה, כמו מצמיחה במשנה מרץ צמחייה טרופית לתוך האוויר המהביל של האטמוספירה. דשא, דקלים, בננות, קופים, עסקי קופים. "אתה מבין שלא הייתה לי ברירה", החיבה המזויפת שמורגנשטרן מעריף עליך פשוט מחממת את הלב. "זה בסדר, חסך לי ניתוח פלסטי לסדר את הפרצוף שלי, הבחור שלך" אתה מעמיד פני מתלוצץ. מורגנשטרן פורץ בצחוק, בונדי והלוי מחרים אחריו.  "ברוח טובה, העיקר ברוח טובה". הוא מוזג אניס משובח לכוסיות על השולחן המעוצב הקטן על שפת הבריכה. רוכן אליך ואומר בלחש: "שמע, כל הכבוד לבחורה שלך. ראיתי את הבר מינן המזוין הזה, לא נשארה לו עצם שלמה בראש. איזו נחישות. איזו נאמנות. אני אומר לך, ידעת מה אתה עושה כשהסתובבת איתה". לרגע הזיכרון של אליסה מאפיל על התיעוב כלפי מורגנשטרן החלאה.  אתה בוהה במימי הבריכה הכחולים, ומדמיין את פניה, את חמימותה, את צחוקה. "כן, היא הייתה בחורה זהב". מורגנשטרן נסוג אחורה, מעביר כוסיות לאחרים ומרים את שלו: "חברים, בואו נשתה לחיי השותפות החדשה". אתה מדליק שוב את החיוך המזויף, ומפנה את הכוסית אל הנוכחים: "לחיי השותפות".

טור שלי שפורסם הבוקר ב"ישראל היום" עם כמה שינויים מינוריים: 

מלחמה קרה מתרחשת כרגע בין ישראל לבין איראן. אמנם בזעיר אנפין, אך עם כל המאפיינים של מלחמה קרה – מירוץ חימוש, כלכלה וטכנולוגיה, התנגשויות באזורי ביניים, מדינות לווין, ושימוש בכוחות גרילה (ראו חיזבאללה וחמאס).

האסטרטגיה השאפתנית של ארה"ב בעיראק נכשלה כישלון חרוץ, הותירה אחריה ואקום מדיני וצבאי, ובדרך עקיפה הטתה את כף המאזניים לטובת איראן, שנהפכה למעצמה אזורית, כלכלית וצבאית. מספר נושאות המטוסים האמריקאיות במפרץ הפרסי ירד בשבוע שעבר משלוש לאחת – רמז לירידה בכוננות או במוכנות הפנטגון לבצע מהלך צבאי. במחווה נגדית רפה העביר הממשל מיליארדי דולרים בסיוע ביטחוני לישראל ולמדינות המפרץ, שנועד לכפר על עזיבתה את האזור בלי שטיפלה בגורם המרכזי לחוסר היציבות באזור – איראן השיעית המתגרענת.

המשך

כמה הפניות ספציפיות. אני מחפש מישהו שירים את הכפפה ויעזור 'לכתב' ולערוך את הערכים הבאים:

פרויקט סולחה
(כתוב חלקית)
מכון מבט לתקשורת הפלשתינאית
ההשתמטות מצה"ל
הפריימריז בליכוד 

מה זה ויקיפובליקה?
איך עורכים בוויקי?


עוד על הפרויקט - לפני שני פוסטים.

now a brief meme from eumelia and it goes:

#1 Briefly, What do you think is the best and worst about the human mind?
best - the ability to forget. worst - the inability to remember.

#2 If you had the option of going back in time, where would you go, what would you do and why?
I'd probably go back to san francisco in the sixties, (see 'fear and loathing in las vegas') or the wild west (to be a settler or gold miner (see 'cannibal the musical'), or the roman empire (not in the city of Rome itself, but to be a land owner in some distant province - not as in "Rome", or "Caligula" or "I, Claudius" - no movie here).

#3 (a question I was asked and liked) If you had to change your race, color, sex, gender, religion, national origin, or age, in what order would you choose and why?
perhaps I'd change the fact that I'm Jewish (very tiresome) and become.hhmmmm... let see...Celt, and Israeli... to become... Aussie, maybe. Other than that I totally enjoy being a white male.

#4 (another I was asked and liked) What do you believe happens after you die?
nothing. a great orgasm, and thats it. done. thank you, you were a great audience. good night! (elvis has left the building)

#5 What event in (anywhere or whichever interests you) History would you change? Why and do you think the consequences of the change would be?
lets see... I would probably go back and save christ. beatup Judas, or something. then Jesus wouldn't become so famous and all history wouldn't be as we know it. Or at least we wouldn't be blamed for killing the most popular superstar of all history, alleged son of god.


comment and be maimed (or eh... memed)

הארץ מצטט את דובר החמאס ברצועה היום:
"נמשיך לפעול בכל התחומים למען רווחתו של העם הפלשתיני. אם משמעות הדבר שצריך לשמור על הקשר עם הצד הישראלי, נעשה זאת. אין מדובר בעמדה חדשה. הנייה כבר אמר לפני חודשים כי אין מניעה ששר מהחמאס ייפגש עם שר ישראלי כדי לטפל בעניינים שוטפים. כל משרד ממשלתי ימשיך לפעול באמצעות מנכ"לים ופקידים בכירים ונשמור על פעולת הממשלה בענייני חינוך, בריאות ועוד. עם זאת, לא יהיה תיאום ביטחוני עם הישראלים".

תרגום:
כבשנו את הרצועה, אבל אנחנו ממשיכים לא לקחת אחריות על רווחת העם הפלשתיני ועתידו. אנחנו מצפים מישראל שתספק לנו חשמל, מים, מזון, תרופות, שתאפשר לתושבי הרצועה לעבוד בישראל. אנחנו מצדנו נמשיך לאפשר ירי על יישובי עוטף עזה, שדרות, בואכה אשקלון

אני בארה"ב בימים אלה, ועד כאן מגיעים דיבורים בחדשות על כך שאולמרט התחייב לרדת מהגולן תמורת שלום 'אמת' עם סוריה, כולל לבנון, כולל הפסקת תמיכה בחיזבאללה וביטול הברית הצבאית עם איראן. מאז ששמעתי על זה אני לא יכול לישון, ואני מסתובב מלא כאב ועצב, וזעם חנוק. אבל במקום להיטפל לאולמרט האפס ולמערכת הפוליטית שמאפשרת למנהיג המדינה שלנו לסובב ספינים כאלה רק כדי לשרוד עוד חודשיים בשלטון, אומר כמה דברים על 'שלום עם סוריה' שהגיע הזמן לומר, כי נראה שאף אחד לא אומר

הבעיה של ישראל אינה הסורים. הסורים שם ואנחנו כאן, והכל יופי. אם הסורים תמכו בחיזבאללה במלחמה האחרונה היה צריך להפציץ את דמשק ואת הדיביזיות הסוריות בואכה דמשק. אם לסורים יש טילים ארוכי טווח צריך להכין את התושבים בישראל לשבת במקלטים כמה ימים עד שתוכרע מערכה כזאת. לא צריך לפחד ממנה. הסורים צריכים לפחד יותר

הבעיה של ישראל היא הסכסוך עם הפלשתינאים. עד שהסכסוך הזה לא יוכרע, לא תהיה שום משמעות לשום הסכם שלום עם שום מדינה ערבית שכנה. הסכם השלום עם מצרים הוא דוגמה חיה ובועטת לחוסר הטעם בהסכם כזה. מאז שנחתם השלום עם מצרים, מצבה של מצרים השתפר פלאים, בשעה שמצבה של ישראל התדרדר פלאים, בניגוד לכל החישובים. מצרים זוכה להכרה בינלאומית, זוכה לסיוע מערבי נדיב, כלכלתה השתפרה, וכל זאת בלי שהעם במצרים יפחית את שנאתו לישראל ולעובדת קיומה כהוא זה, גם האינטלקטואלים באוניברסיטאות החילוניות וגם האחים המוסלמים בשוק. מצרים אמנם לא תצא למלחמה ישירה מול ישראל, אלא במקרה קיצוני, אבל היא עושה כל מאמץ דיפלומטי וטקטי להציק לישראל, בין היתר בהתרת הברחות אמל"ח לעזה, ובהצבעות ויוזמות בזירה הבינלאומית. שטח מצרים אינו ידידותי למבקרים ישראלים (אני יודע, כמעט הרגו אותי שם), ולשכת עורכי הדין במצרים ביימה לאחרונה משפט לפואד בן אליעזר, בה נגזר דינו למות. ישראל קיבלה במסגרת ההסכם את עזה ואת האחריות ואסון ההומניטרי של עזה, כולל קסאמים על שדרות. למי שיש ספק - זה הכל קשור ותוצאה ישירה של יוזמת השלום הנפרדת מול מצרים

עד אותו הסכם שלום ישבנו על תעלת סואץ ועל חוף ים סוף, עם משאבי טבע עצומים, שטחי תיירות ואזורי פיתוח פוטנציאליים. שטחים שהיו יכולים להיות פוטנציאל לפתרונות טריטוריאליים לערביי עזה, או פוטנציאל לפיתוח כלכלי ולאוכלוסיה ישראלית מבוססת של למעלה מעשרה מיליון,  ושעכשיו כבר לא יכולים להיות

עד שלא ייפתר הסכסוך הישראלי פלשתינאי לא תהיה שום משמעות לשלום מול הסורים. כן, אסד אולי יבוא לנאום בכנסת (כאילו מישהו רוצה שהוא יעשה זאת) אסד יתיר ללבנונים את החופש שלהם, ואולי אפילו ידאג להורדת החיזבאללה אל מתחת לפני השטח. גולן הסורי ייושב במהירות בסורים, ואולי בפליטים פלשתינאים מלבנון ומסוריה שיתחילו לפעול באופן אקטיבי לשחרור אדמות מולדתם בגליל. פלגים של התנועה האיסלאמית בישראל ישתפו עמם פעולה.  תחל אינתיפאדה בגליל עליה יהיה קשה להשתלטץ האינתיפאדהד בשטחים תימשך והתביעה להחזרת השטחים ולשיבת הפליטים הפלשתינאים (4 מיליון במספר) תתחזק. לשלום עם הסורים לא תהיה שום משמעות כלכלית או חברתית או פוליטית. ישראלים לא ירגישו בנוח בלבנון אחרי כמה פיגועים באתרי נופש באזור צור, וכדי לטייל בדמשק ישראלים יזדקקו  לליווי בטחוני. המערכה הערבית נגד קיומה של ישראל יעבור לשלב הסופי

במקום לעשות ספינים על החזרת הגולן תמורת שלום עם הסורים, צריך להבהיר לסורים שכל תקיפה שלהם תגרור כיבוש והלאמה לתמיד של שטחים נוספים, ושיעשו את החשבון שלהם. שלום עם הסורים צריך ואפשר לעשות, רק אחרי הסדרה של הבעיה הפלשתינית, כפי שהיה צריך לעשות בקשר עם המצרים ועזה. זה צריך להיות שלום תמורת שלום. אין שום דבר קדוש בגבול המנדטורי בין המנדט הצרפתי והמנדט הבריטי, והגולן הוא תחת ריבונות ישראלית יותר ממה שהיה תחת ריבונות סורית. במשך שנים הסורים ירו מהגולן על ישובי הגליל בכינון ישיר. אין שום דבר סורי בגולן. אפילו בן גוריון, שדיבר מייד אחרי מלחמת ששת הימים על החזרת השטחים הכבושים  בגדה (גם ללא הסדר שלום) דיבר על כך שאין לרדת מהגולן (ראו ראיון עם בן גוריון בפוסט ישן שלי - קטע  מיו טיוב), ולסיכום - מאמר של גיא בכור על 'השלום' עם סוריה

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=385

בבקשה תגידו לי שזה איזה מהלך מתוחכם של הממשלה, כי אני כבר באמת לא יודע מה לחשוב

 קטעים מ"חלום ליל קיץ" בתרגומו המדהים של ט. כרמי, 1964
 

לפעמים קשה לדעת אם מעשה כזה או אחר הוא חלמאות או שיש לו הצדקה. כשהחלו לשווק ב- 1997 את המים המינרליים של עין גדי, אני זוכר שהסתכלתי על הארגז המכוער שלהם, עם המים המינרליים הכי זולים והכי לא טעימים בארץ, ואמרתי לעצמי שמשהו כאן לא מסתדר. לוקחים מים מנאת המדבר עין גדי, שכיית חמדה באזור צחיח לחלוטין, מבקבקים אותם ומשנעים אותם בכמויות מסחריות למרכז הארץ, הממוזגת ומשופעת הבארות. כמובן שאי אפשר לתת את הדעת לכל דבר, ואחרי שהרהרתי בזה חצי שנייה המשכתי הלאה. לזכותי ייאמר שחוץ מפעם אחת כשנדמרו במכולת כל סוגי המים האחרים, מעולם לא רכשתי את התועבה הזאת.

אני יודע שהיו כל מני קמפיינים נגד חברת המים המינרליים עין גדי, והם לא היו כל כך מוצלחים. עובדה שהחברה חיה ובועטת. בשבוע האחרון התפרסמה כתבה בהארץ שהזכירה לי את העניין וגם איששה כל אינטואיציה לגבי המיזם הזה. אפשר להביא כמה חוות דעת שרק רוצים. זה אידיוטיזם וזו תאוות בצע. הטיעון של הקיבוץ שהוא מסתמך על המפעל לפרנסתו היא לא קבילה לחלוטין.  המפעל קיים רק עשר שנים. עובדה שהסתדרו גם לפני כן. חוצמזה - הכי קל להתרגל לתזרים מזומנים. הוא מייד הופך לצורך קיומי.

עשו טובה - הפיצו הלאה, והחרימו את המפעל הזה עד שהממשלה תעשה את הצעד המתבקש ותמנע מהקיבוץ את המים שהוא היה אמור לצרוך לחקלאות, ובמקום זאת הורס את השמורה עליה הוא יושב כי אחריהם המבול והכי חשוב זה כסף.

הנה עוד אתר עם מידע רב על החרם נגד מפעל עין גדי, ומשם גם הפלייר הזה

בואו ביום חמישי להעיף את הממשלה המגעילה בתולדות ישראל - אולמרט, פרץ, הירשזון, בר-און



ועוד דבר - מישהו יכול להסביר לי איך כל מנהל וכל מפקד צריך לעבור אינספור הכשרות ומבחנים (מעבר לפוליטיקה של מקום העבודה) כדי לקבל קידום ולהגיע לתפקידים בכירים, ורק המנהלים הבכירים ביותר במדינה יכולים להיות כלומניקים בריבוע? 
זה פשוט לא נתפס בעיני ששר הבריאות יכול להיות אדם שמעודו לא ראה בית חולים מבפנים, כישורי הניהול שלו מעולם לא נבדקו, וכמוהם גם לא האינטליגנציה שלו. מי שחושב שהאבולוציה הפוליטית אמורה לספק מענה טוב יותר מכל הבחינות וההכשרות - טועה כנראה, בעקבות ביצועי הממשלה הנוכחית. שימו לב, זה לא אליטיזם. חברי הכנסת, וחברי ועדות הכנסת יכולים להיות מי שהציבור בוחר או מי שהמפלגה ממנה, ואין כאן שום עניין מקצועי. אבל בכל מה שקשור לממשלה - לא הגיע הזמן לצעוק שזה ביזיון? שר הוא לא תפקיד נבחר, אלא תפקיד ממונה, ואין שום הצדקה לכך שאיוש המשרות הבכירות במדינה ייעשה במסגרת סחר מכר קואליציוני. תשלומי העברה למגזרים המיוצגים אפשר לעשות גם בלי ששר הביטחון יהיה מחוסר כל ניסיון צבאי. זה הזמן  לקדם רפורמה כזו, לא תהיה עוד הזדמנות בזמן הקרוב




אתם יודעים מה? במחשבה שנייה זה גם לא יזיק שיהיה סטנדרט לפיו נבחרים - חברי כנסת, חברי מועצה, יפרסמו את התוצאות שלהם במבחני אינטליגנציה שונים. על פי הדמוקרטיה אי אפשר לכפות זאת עליהם, אבל אני בטוח שאם יתאחדו הרוב הם יוכלו ליצור תקן לא כתוב לפיו עושים זאת, מה שעשוי לנקות מעט מהטמטום בבית הנבחרים

ועוד דבר: מוזגוביה שואלת "האם באמת היה צריך וועדה מיוחדת בשביל להסיק מסקנות לגבי טיב מנהיגותו של אהוד אולמרט? או מידת התאמתו של עמיר פרץ לתפקיד שר הבטחון?" ובכן, מסתבר שכן, ובינתיים לא ברור גם אם זה יספיק. ומי שצריך את וינוגרד זו התקשורת, ולמרות שזה עשוי להישמע קונספירטיבי משהו, זו דעתי, ותרשו לי להזכיר לכם:

נובמבר 2005 - שרון פורש מהליכוד יחד עם כמה תומכים, אוספים כמה תומכים ממפלגת העבודה ומקימים את קדימה, שחורטת על דגלה את סיסמת ההתנתקות. התקשורת מחבקת את קדימה ואת שרון ולראשונה בהיסטוריה מסתמנת זכייתה של מפלגת מרכז בבחירות

ינואר 2006 - שרון שוקע בתרדמת ואולמרט מתמנה לממלא מקום רה"מ. הבחירות מיועדות להתקיים בסוף מארס. אולמרט הוא דמות שנויה במחלוקת ביותר, והחליק לתפקיד רה"מ בדרך מאוד מקרית. הפופולריות של אולמרט וקדימה מתדרדרות במהירות מסחררת. מי שטורח להמשיך ולהציגו כאופציה סבירה לתפקיד רה"מ הם עיתונאים, ובעיקר כתבים מדיניים בערוץ 2, מדורת השבט - רינה מצליח ואודי סגל, בהתבטאויות שאינן ראויות לכל עיתונאי שמכבד את עצמו. אולמרט תורם את חלקו בערפול עמדות ובשתיקה ממלכתית. הציבור הדעתן מתבצר בעמדותיו בימין ובשמאל, והציבור שאין לו דעה מרוב שטמטמו אותו לא מקבל גילוי נאות על קדימה והרכבה, כפי שנדרש מתקשורת רצינית בדמוקרטיה, וכך מצליחה לצאת לדרך הממשלה הדפוקה ביותר שהייתה לישראל אי פעם



ספטמבר 2006 - לאחר מלחמת לבנון השנייה מתארגנת מחאה ספונטנית רחבת היקף של מילואימניקים ואנשי ציבור סמי-פוליטיים כמו עוזי דיין אליעד שרגא, ולשעברים למיניהם, כמו יוסי שריד, מישה ארנס ואחרים. לכאורה התקשורת רק מסקרת את את המחאה, אבל כל מי שיודע משהו במדיה מבין שהתקשורת מחניקה את המחאה נגד הממשלה. הפגנה לא פוליטית בכיכר רבין בת 50,000 משתתפים לא קיבלה כמעט כל ביטוי בתקשורת הכתובה והמשודרת. הסיבה לכך היא מה שנראה כמו היעדר אלטרנטיבות במפה הפוליטית, וחשש מעליית הימין לשלטון תחת מה שנתפס כמו ממשלת מרכז שמאל

אז כל מי שתוהה למה צריך את וינוגרד - כי זה קנה זמן (הנה עברו שבעה חודשים מהמלחמה), ומאפשר להצמיח אלטרנטיבות פוליטיות שיהיו מקובלות על התקשורת המדינית. אולי הפעם יהיה סיקור טוב יותר של המחאה, במקום של ספינים של ליאור חורב וטל זילברשטיין

שביתת הסטודנטים הזאת יצאה לי מכל החורים. לדעתי זה מונח אבסורדי שקיים למיטב ידיעתי רק בישראל. מי היה מעלה בדעתו שביתת סטודנטים בארה"ב? בתאילנד? בסין? באנגליה? יכול להיות שיש צדק בכל הטענות של הסטודנטים. אני נוטה לחשוב שכן. שכל הסיפורים האלה על שכ"ל דיפרנציאלי ועידוד המצוינות זו בעצם הלבנת ההפרטה. אבל לא ברור לי איך זה שאנחנו מפסידים לימודים עליהם שילמנו מכספנו מסייע במאבק הזה. זה לא מעניין אף אחד במשק שהסטודנטים שובתים, זה לא מפריע לאף אחד וזה לא פוגע בשום פעילות כלכלית. אם הנאבקים חושבים שמטרותיהם מוצדקות, שישכנעו ויניעו סטודנטים לפעולה ישירה, ולא יכפו על כל הלומדים שביתה, הר כגיגית. הם לא עושים זאת כי הם יודעים שלא יצליחו להניע יותר משני אנשים (יו"ר האגודה וסגנו). ומעניין למה.

לאגודת הסטודנטים של תל אביב יש ים כסף, מיליונים שהיא גובה מסטודנטים בשכר הלימוד כל שנה (אפשר להתחיל להוריד את שכר הלימוד מאותה 'הפרשה' לשירותי קמפוס), ומיליונים נוספים מפעילויות של החברות הבנות שלה. כל אלה הפכו להיות מין ייצורים בעלי חיים משל עצמם שמתקיימים לטובת ג'ובים וקידום פוליטי, תוך עירוב דוחה של אינטרסים כלכליים תאגידיים ואינטרסים אישיים של הסטודנטים הבוחשים בכל דור ודור. לעומת כמות הכסף שהיא מגלגלת, היקף השירותים שהאגודה מספקת לסטודנטים מגוחך. לעומת זאת ראשי האגודה לדורותיהם מינפו את עצמם להיות דירקטורים ומנכ"לים של חברות בנות של האגודה (נכס, ג'וב טוב, איסתא) ולעשות מזה כסף לכיסם הפרטי. הכסף הזה שמסתובב באגודה ובחברות הבנות יכול היה ללכת לקמפיין שיקדם את טענות המאבק, במקום להשבית את הלימודים ולגרום נזק נוסף לסטודנטים. אבל הוא לא הולך לשם. ומעניין למה.

אגב, לשם הקוריוז, פמפלט שפירסם תא הסטודנטים של רק"ח בגיליון 'העולם הזה' - 79' בעת מאבק סטודנטים נגד - נחשו - העלאת שכר הלימוד.

<נובוסליצה, בסרביה, 1941. קטע מיומנו של סבא שלי, אז בן 15.5 - תרגום מרוסית>

"...מייד עם פלישת הגרמנים החלו הרוסים, שהגיעו לאזור רק שנה קודם לכן, להתקפל ולעזוב. לילי קרלסקיה שלמדה איתנו באה להיפרד, אמרה שהם ינסו להגיע לעיר הולדתם, קייב. לאבא שלי נתנו הסובייטים הוראה לא לעזוב את העיר עד שכל התבואה שנאספה לא תועמס, וכך הוא נשאר, והסתובב בין הבסיס לבין תחנת הרכבת, מנסה להשיג קרונות משא בתוך הכאוס הכללי של הנסיגה. ביקשתי והתחננתי בפניו שנעזוב מזרחה, אבל המשפחה לא הצליחה לקבל החלטה לעזוב את עיר מולדתנו.

החזית באזור שלנו הוחזקה על ידי כמה עשרות בודדות של מגויסים מקומיים שלחמו בצד הסובייטי. יום יומיים לפני כניסת הרומנים  הירי פסק כמעט לחלוטין, ונהיה מין שקט נוראי. ואקום שלטוני.

ב-4 ביולי יצאו לרחובות מפגינים, מולדובנים נושאי דגלים רומנים. בראשם יצאה קטיה בז'נר - דווקא זו שהתקבלה ראשונה לקומסומול (תנועת הנוער הסובייטית) (אחריה באביב 41 התקבל גם שעיה הלפגוט. לי עוד לא מלאו 16, הייתי צעיר מדי). בשלב הזה יהודים כבר לא יצאו החוצה, השמועה הייתה שקבוצת מולדובנים כבר חצו את נהר הפרוּט לפגוש את הרומנים, ושאין כבר סובייטים בסביבה.

בבוקר ה -5 ביולי 1941 נכנסו לעיר היחידות הרומניות הראשונות. בערב החל פוגרום. יחד עם המולדובנים, הסתובבו החיילים הרומנים בין הבניינים, שדדו, אנסו, הוציאו יהודים לרחוב וירו בהם. ראשון ירו באבא של לוסיה בלובשטיין. הרומנים מצאו אותו ברחוב, כשניסה להסתתר אצל קרוביו. גררו אותו בכל העיר, היכו אותו וירו בו ליד פתח ביתו. גופתו נותרה במקומה עוד כמה ימים. אשתו, אמא של לוסיה הייתה באותו זמן בבית הבראה בחצי האי קרים, היא הייתה גאה להיות הראשונה מבין הבסרביים שקיבלו רשות לחצות את הגבול לרוסיה. לוסיה עצמו היה אצל קרובים בחוּטין, ומייד עם הפלישה חצה את הדנייסטר לקמינץ-פודולסק עם הכוחות הסובייטים הנסוגים, לעומק המדינה. (אחרים שגויסו לצבא האדום היו פיטה פסח (אחות של לוסיה) ובעלה דוקטור נוסיה פסח. הם שירתו כל המלחמה באותן יחידות).

אחרים שנורו ממש בשעות הראשונות היו השכן שלנו, יחזקאל וקסלמן ומשפחתו. את רגליו של יחזקאל הרומנים כרתו, כי לא הצליחו להוריד ממנו את המגפיים הגבוהות והמשובחות שנעל. ההמונים גם פרצו לבית של דוקטור רבינוביץ, אחד החיילים דרש לקבל את טבעת הנישואין של אשתו. כשלא הצליחה להוריד אותה הוא כרת לה את האצבע עם הטבעת. היו בעיר גם כמה נוצרים. הם הוציאו איקונות ושמו אותן בכניסה, כדי להוכיח שהם נוצרים. למרות זאת הרומנים הרגו גם את השכנים שלנו, קצפוב ופוליאקוב, כי לא האמינו להם.

הרציחות המשיכו כמה ימים. בנוסף לשוד ולביזה השתוללו בעיר שריפות שאף אחד לא טרח לכבות. מאוחר יותר הרומנים הפיצו גרסה שקרית כאילו עם כניסתם לעיר ירו עליהם מעליות גג. כשאבא ראה מה קורה, הוא שלח את פטר, השומר המולדובני של מפעל הספירט שאבא ניהל, אל הקצין הרומני הבכיר בעיר, לבקש שיוקצו שומרים למחסני המפעל, כדי שלא תישדד תחולתו. אבא הבין שאספסוף שיכור עלול היה להחריב את העיר כליל, על כל תושביה. הגיעו שלושה חיילים ובראשם רב"ט צועני, שהתגלה כאדם טוב. התקבצו בבית שלנו כמעט כולם – סבתא פסיה, ודוד שאול עם המשפחה, אינקל קויפמן עם קלרה, לייב קויפמן – שותף של סבא בעסק, עם הנכדה שלו מניה ומשפחתם, ואחרים. לא ידענו מה הולך לקרות בהמשך, אז התחלנו לתחוב את חפצינו לתוך שקי ברזנט והורדנו למרתף ולאורווה. הטמנו כספים וחפצים יקרי ערך בחצר ובעליית הגג. עזרתי לאבא. לא היו לנו מקורות להישאר בחיים. שלושה ימים ושלושה לילות נמשכו הרצח האונס השוד והביזה. איכרים מולדובנים מהכפרים השכנים הצטרפו לחיילים בשוד בביזה וברצח. האספסוף התקרב כמה פעמים לשערי בתינו, אבל אנחנו שכבנו על הרצפה ושמענו איך הרב"ט הצועני צעק להם להסתלק, כי זה שטח צבאי סגור, ושהיהודונים ברחו מכאן עם הבולשביקים, ואין אף אחד בבית. ככה שרדנו את שלושת הימים האלה.

כל הזמן נשמעו ברקע יריות, והפצצות של הארטילריה הרחוקה. החזית התקדמה מהר מזרחה. כמה ימים לפני נסיגת הסובייטים הם דרשו לקבל מכל התושבים את מכשירי הרדיו שלהם. לכן קשה היה לקבל מידע על המתרחש בחזית.

כעבור שלושה ימים הגיעה פקודה ממרשל אנטונסקו להפסיק את הפוגרום. באותו יום נכנס אלינו הרב"ט ואמר שאין יותר ממה לפחד, אבל שבקרוב יבואו לאסוף אותנו, כי מקבצים את כל היהודים ומעבירים אותם למקום אחר. הוא לא ידע לאן. מאוחר יותר גיליתי שבאותם שלושה ימים נרצחו 800 יהודים בעיירה..."

תוספת, לכל מי שיש כוח - סבר פלוצקר בטור חשוב ליום השואה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3388335,00.html

הרוחות של גויה, של מילוש פורמן, מלווה את פרנסיסקו דה  גויה - צייר החצר של מלך ספרד בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19. בנוסף לציורי האריסטוקרטיה המחויבים, גויה תיעד את המלוכה הדועכת, את הכמורה המסואבת, על מוסד האינקוויזיציה בימיו האחרונים. הסרט מלווה את גויה דרך התהפוכות שעוברות על ספרד, רוחות המהפכה הצרפתית, הכיבוש הנפוליוני, ולאחר מכן הרסטורציה. הסרט עוסק באידיאולוגיות ובאמונות, באמת ובאמנות, בביקורת ובדוגמה, ומבקר בצורה חריפה מאוד כל שלטון באשר הוא. במיטב המסורת של פורמן, הסרט משחזר בצורה חיה וממשית את הטירוף של החיים במאה ה- 19, על האמונות הטפלות שלה, הבלבול המושגי שלה,האלימות האידיאולוגית, האספסוף,  והתמוטטות כל הסדרים הישנים. המהלך שפורמן עושה הוא לא פשוט, בשל רוחב היריעה פרק והזמן הארוך שהסרט עוסק בו. יחד עם זאת, לטעמי הוא מצליח, והסרט מומלץ בחום, ולא רק בגלל נטלי פורטמן בעירום, (אם כי זו תוספת נאה, תרתי משמע


המבוך של פאן, לעומת זאת, גם הוא סרט שמתרחש בספרד, ספרד של שלהי מלחמת האזרחים, כאשר בעולם גועשת מלחמת העולם השנייה. הסרט מתאר את קורותיה של נערה המגיעה עם אמה למוצב קדמי של צבאו של פרנקו, שנלחם בכיסי התנגדות רפובליקניים-קומוניסטיים. כנראה מבחינה פורמלית, האסתטיקה הסיפורית בפאן הרבה יותר מושחזת והדוקה מאשר בגויה, אבל הסרט לוקה בשני חסרונות בולטים. הוא פשטני ותמים בביקורת שלו, שאינה מטפלת באופן רציני בהתנגשות שבין הכוחות הצבאיים, ובוחר להציג צד אחד כטוב מוחלט וצד שני כרע מוחלט. כסרט פנטזיה, האלמנטים הקסומים בסרט חוורים מאוד לעומת עוצמת הרוע של המציאות האנושית המתוארת בו. הסרט אלים וגרפי בצורה בלתי רגילה (עד כדי אי נחת קולנית מהקהל), וללא כל הצדקה נראית לעין

בדקתי עכשיו את הביקורות הרשמיות על שני הסרטים, והן גורסות את ההיפך, אז ראו הוזהרתם

ועוד מתנה קטנה לחג:
אני לא יודע מי זה אוהד קנולר, אבל הילד הזה דניאל הוא ללא ספק כוכב על

http://www.heep.co.il/heep/media/108207